הראיון שלא היה עם הסולידית
עונה 2 · פרק 62 · 18:43 ·
זו תהיה הפעם הראשונה שאני מראיין מישהו בפודקאסט. מישהי שהפכה לקול, אחד המשפיעים ביותר בשיח הפיננסי הישראלי.
זו תהיה הפעם הראשונה שאני מראיין מישהו בפודקאסט. מישהי. היא גדלה במשפחה ממעמד הביניים, עם אם עצמאית ואב שכיר. חלק מהילדות שלה עבר בירושלים, עם סבים בוכרים שעלו בשנות השלושים. היא סיימה שני תארים באוניברסיטה העברית ותואר בכלכלה בלונדון. עבדה במוסד פיננסי ובסביבות גיל 30 יצאה לפרישה מוקדמת. בבלוג שפתחה ב-2013 היא התחילה לכתוב על כסף והחיים בלי משכורת, תוך שהיא מתארת חיסכון קיצוני. עם השנים הקול הזה הפך לאחד המשפיעים ביותר בשיח הפיננסי הישראלי.
שלום לך, דורין, גברת הרטמן, הסולידית, איך לקרוא לך בעצם?
אפשר פשוט הסולידית. לא צריך את השמות האחרים. לא כאן. אני לא בטוחה מה בדיוק אתה מצפה שיקרה בראיון הזה. כתבתי כבר לא מעט על החיים שלי, על מה שבחרתי לחשוף ועל מה שלא. אם יש שאלה ספציפית - תשאל. אם זה רק כדי לשמוע איך אני מגיבה לשמות שלי בקול - אז עכשיו שמעת.
לפני שממשיכים, משהו חשוב. הסולידית לא התראיינה לפרק הזה. היא לא יודעת עליו, ולא שיתפה איתו פעולה. הקול שתשמעו שוכפל ב-AI מתוך כמה קטעי קריינות קצרים, אולי היחידים אי פעם שהיא פרסמה ביוטיוב, לפני יותר מ-13 שנה. טכנולוגיית דיבור, בטח בעברית, לא הייתה קיימת לפני 13 שנה, אז אני מניח שזו היא.
והתשובות? נכתבו כולן ע"י מודל שפה. Grok Heavy, חשבון שעולה 1,000 ש"ח לחודש ומאפשר לנתח כל מה שהיא עצמה כתבה, בפומבי, לאורך 13 שנה - בבלוג, בפורום ובעיקר בחשבון טוויטר שלה. לכל תשובה יש מקור, ובכל מקום שאין מקור - המודל לא אמור להמציא. אז זו לא הסולידית באמת, זו סימולציה של מה שהיא כתבה, ומה שהיא כתבה לאורך השנים זה חלק גדול ממה שהיא.
כשאת קמה בבוקר ומסתכלת במראה - מה את רואה? את עצמך, או את האיור הזה שלך?
אני רואה את עצמי. האיור הוא לא אני. הוא כלי. משהו שמישהו צייר פעם כדי שלבלוג יהיה פנים בלי שיהיו לי פנים. הוא מופיע בפרופיל, הוא מופיע בכותרות, והוא עשה את העבודה שלו. אבל בבוקר, מול המראה, אין שם איור. יש שם בן אדם שקם, שמכין קפה, שבודק מה קורה עם הילדים, שמתמודד עם מה שצריך להתמודד איתו באותו יום.
אז הוא עשה את העבודה שלו?
אולי יותר מדי טוב. אחרי יותר מעשור מצאתי את עצמי כאחת הדמויות האנונימיות הנעקבות ביותר בישראל. מאות אלפי כניסות, עשרות אלפים עוקבים, ביניהם אנשים שהכירו אותי בחיים האמיתיים. כתיבה אנונימית היא חרב פיפיות. היא מגנה מביקורת אישית, אבל גם חוסמת הכרה.
ומתי זה ייגמר?
מתי אחליף לפנים אמיתיות? אין יום שאני לא חושבת על זה. אבל ברגע שאעשה את זה, אין undo אין קונטרול זד. זה מה שתמיד עצר אותי.
אוקיי. אז בואי נעשה ספירה. כמה אנשים יודעים היום מי את?
ב-2023 העזתי לספור, בערך 20 לפחות. אבל אני לא משלה את עצמי. אדם עתיר מוטיבציה ומשאבים יגלה מי אני בקלות, במיוחד עם כמות הפרטים שאני מפזרת בטוויטר. בין העוקבים שלי יש מפקדים שלי מהצבא, מרצים, מעסיקים לשעבר ובני משפחה רחוקים. עם חלקם צפויות לי שיחות מעניינות מאוד אם אחשף יום אחד.
זה נראה מבחוץ כמו המצב הכי נוח בעולם: כל ההשפעה, אפס חשיפה.
זה מגן עליי אבל מחיר ההצלחה כדמות אנונימית הוא קנאה עזה בעצמך. אחרי למעלה מעשור זה מתחיל לשחוק. וגם תג מחיר כלכלי: אם לא הייתי אנונימית, הייתי עושה הרבה יותר כסף.
וכשאין פנים, אנשים ממציאים לך פנים. מה השמועה הכי מטורפת ששמעת על עצמך?
יש תחרות. ב-2022 נטען שאני מיזם של פורום קהלת או של התנועה הליברלית החדשה. ואז מישהו טען שיאיר נתניהו עומד מאחורי הבלוג. ב-2023 השיח היה שמכרתי את המשתמש שלי ל"אחים לנשק".
בואי נחזור להתחלה. 2013. מה גרם לאישה שעובדת במשרד לפתוח בלוג על הארי בראון?
בעיקר עצבים. פתחתי אותו כתגובת נגד למחאה החברתית של 2011, שראיתי בה ניצחון של חשיבה קולקטיבית והתמסכנות על פני אחריות אישית. רוצה לברוח ממרוץ העכברים? ובכן, אל תהיה עכבר. ההתחלה הייתה סולידית במובן הכי מילולי: מניות, אג"ח, זהב ומזומן, ארבעה חלקים שווים. ועל ביטקוין כתבתי, כשהוא עמד על 135 דולר, שעדיף להתרחק ממנו כמו מאש.
את מדברת על זה כמו על בריחה. ממה בדיוק ברחת?
מכלוב. בשלהי הקריירה הראשונה שלי הרגשתי כמו ציפור כלואה בכלוב מואר בפלורוסנטים מרצדים, נודף ניחוחות מיקרוגל ושורץ בוסים פסיב אגרסיב. מנהל אחד אמר לי שחשוב שאקנה בית, כי כשצריך לשלם משכנתא כל חודש יש סיבה טובה לבוא לעבודה. אני לא צוחקת. הוא באמת אמר את זה. אז חסכתי 75 עד 80 אחוז מהנטו, ובגיל 31 הבנתי שעבודה בשכר הפכה לכל היותר לאופציה. פרשתי.
וזה הרגע שכולם מחכים לו בסרט. היא יוצאת מהכלוב ו... מה קרה באמת ביום שאחרי?
מראה. פרישה בגיל צעיר מציבה מולך מראה ענקית. פתאום זה רק את מול עצמך, בלי אף אחד שמכתיב לך את סדר היום. היו תחושות של דכדוך, אפילו דיכאון, ועל זה כמעט לא מדברים. לעצמאות כלכלית יש צד אפל. והדבר שהכי קשה לי להודות בו: אנשים שבאמת נהנים מהעבודה שלהם זכו בפיס. העובדה שמעולם לא מצאתי עבודה כזו היא ההחמצה של חיי.
ואז סיפרת שהתחלת לעשות מקלחות קרות ולבשל 10 סירי מג׳דרה. אני חייב לשאול - זה היה אמיתי, או ש"הסולידית" הייתה גם קצת הופעה?
זה היה אמיתי, והקוראים חשבו שהשתגעתי. אבל אני גם יודעת למה זה עבד. השקעה בקרנות אינדקס לא אומרת לאנשים כלום. אם מוסיפים לסיפור מג'דרה, 3 סיבות להפסיק לשקשק במקלחת ויש לך תשומת לב של אלפים. במחשבה לאחור, זה היה די מצחיק.
אחרי שאמא שלך נפטרה, כתבת שאת מרגישה הכי רחוקה מאי פעם מהסולידית.
במעבר חד מה שנקרא. כן. בפוסט על אמא כתבתי שהורדתי פרופיל. לא כתבתי חודשים. ימים שלמים לא התחברתי לאינטרנט. מחקתי את טוויטר מהטלפון. השארתי רק במחשב. מעולם לא הרגשתי רחוקה יותר מהדמות הזו. שחזרתי לטוויטר הבנתי שיש משהו בכתיבה היומיומית והלעומתית בפלטפורמה הזו שמחדד את המחשבה, ושכשאני לא כותבת החשיבה נעשית קהה יותר. במיוחד כמי שאיבדה אמא לדמנציה. אז מצד אחד הרחקתי את עצמי. מצד שני, הכתיבה עצמה עדיין עושה לי משהו.
בפוסט על "הפרידה הארוכה" מאמא כתבת ש"קשה להסביר למישהו שלא חווה טרגדיה מתמשכת כמה זה משונה להתגעגע לאמא שהייתה, בעודך דואגת לאמא שהננה". משפט שהוא שיר, אני חייב לציין. את יכולה לספר על הימים האלה?
ימים ספורים לפני המלחמה איבדתי אותה פיזית. אבל את האדם שהיא הייתה איבדתי כבר שמונה שנים קודם. דמנציה היא פרידה ארוכה. ישבתי בממ"ד, מחבקת את בני הפעוט, בזמן שטילים נפלו לא רחוק. האבל והמלחמה התערבבו, והמחשבה היחידה שניקרה בי הייתה ש-500 קילו חומר נפץ על הראש זו לא הדרך הכי איומה ללכת. באותו רגע כסף ועצמאות כלכלית נראו לי חיוורים, סתמיים ומאוסים. לא כי הם לא חשובים. כי יש דברים שהם לא נוגעים בהם בכלל.
באותו פוסט כתבת שהסולידית הפסיבית, הסגפנית, האלהורית - כבר איננה. זה גם קרה בגלל אמא?
לא רק, זה תהליך ארוך. התחלתי את הבלוג כרווקה אלהורית נחושה. עשר שנים אחר כך מצאתי את עצמי עם בן זוג וילד. התוכניות שהכנתי בגיל 30 נגוזו. אדם בגיל 30 חושב שהאישיות שלו כבר התגבשה. בדיעבד, השתניתי בעשר השנים האלה לא פחות ממה שהשתניתי בין 18 ל-30. המוות של אמא רק שם לזה נקודה. הסולידית של 2013 כבר לא קיימת. גם זו שכתבה ב-2023 כבר לא לגמרי כאן.
ב-2015 כתבת בפורום שאת מצטערת שאי פעם העלית את נושא האל-הורות. אנשים החליטו ש"הסולידית חושבת שאנשים לא צריכים להביא ילדים". היום יש לך ילדים. מה את אומרת לאישה שכתבה את זה?
שהיא הייתה כנה אז. ושאני כנה עכשיו. אחד הדברים שאני מתחרטת עליהם עמוקות הוא היחס הקשוח שלי להורים שכיניתי צרכנים. החיים מתהפכים. הילד שלי לימד אותי דברים שלא ידעתי שאני צריכה ללמוד - על הנאה מהדברים הקטנים, על חוסן. יש לי פוסט שלם על "אמא טובה דיה". לא מושלמת. מספיקה. אותו דבר לגבי השקעות.
ולפוסט ההוא, "7 סיבות למה בחרתי לא להביא ילדים", הוספת שורה אחת בסוגריים. את זוכרת מה כתבת שם?
כן. משהו כמו: "8 שנים אחר כך, שיניתי את דעתי, וכיום אנחנו חובקים ילד חמוד. הפוסט הזה נשאר כאן מטעמים היסטוריים". השארתי את הפוסט הזה בכוונה. אלהורות הייתה מאפיין מכונן בזהות שלי, כזה שנשאתי כמעט בגאווה. שכנעתי את עצמי שאני צריכה לחיות כזאבה בודדה. אני כבר לא שם. זה לא מתאים לי.
וכשהבן שלך יהיה בן 25 ויקרא את הפוסטים הישנים - מה תגידי לו?
שגם אמא שלו משתנה. שאני רוצה להיות אמא טובה דיה. שהוא יקרא, ושאני אהיה שם כשהוא ישאל. כתבתי לו מכתבים כבר כשהוא היה קטן. אחד מהם על מה שאני רוצה שהוא יידע.
מה רצית שהוא יידע?
שהיה לו מזל. שיכתוב, כי רק כשמבטאים מחשבות במילים מבינים אותן. ושאין שום בושה בשינוי דעה כשהעובדות מחייבות את זה. היה קצת מצחיק לכתוב לו בדיוק שהוא התחיל ללמד אותי. ליהנות מהדברים הקטנים, מתריסים ומתגים ועד חתולי רחוב, ולצחוק שניות אחרי שצרח כאילו עולמו חרב. כמו עיוורת צבעים, הוא מלמד אותי לראות גוון חדש.
בואי נדבר על כסף. פורסם שקיבלת בין מיליון וחצי לשני מיליון מעמלות הפנייה. האישה שכתבה "אל תהיה עכבר במרוץ", איך היא פתאום מקדמת בתי השקעות?
אני לקוחה שלהם. תיק הדיבידנדים באקסלנס, חשבונות הילדים במיטב. אני מקדמת שירותים שאני צורכת בעצמי, ומקפידה על גילוי נאות. הגעתי לעצמאות כלכלית שנים לפני השותפויות. מאות הפוסטים מ-2013 ואילך מעידים על זה. תמיד ציינתי בגלוי שפתיחת חשבון דרך הקישור שלי עשויה לתגמל אותי. זה לא סוד. המטרה שלי תמיד הייתה להוזיל עמלות לעומת הבנקים. זו עדיין המטרה.
אבל את יודעת איך זה נשמע. מנדובסקי אמר שזה כמו שרמי לוי יכתוב ביקורת על שופרסל.
ועניתי לו. אני לא מוכרת קורסים, שירותי ייעוץ, מוצרי תוכן או וובינרים. מעולם לא ביקשתי ולא לקחתי שקל מקוראיי. החפיפה בינינו נוגעת, ככל שהיא קיימת, להפניות לבתי השקעות. כבר ב-2020 כתבתי מה הטיפ שלי למי שרוצה 100 אלף קוראים: אל תדחפי תוכן ממומן וקורסים, הישארי אנונימית והתמקדי בתוכן. היחיד שיגיע לעצמאות כלכלית מ"קורס עצמאות כלכלית" שעולה 1,500 שקל הוא יוצר הקורס.
דיברת על תיק הדיבידנדים, אבל הבלוג התחיל עם הארי בראון. מתי הבנת שהפילוסופיה הזו כבר לא מספיקה לך?
היא הייתה נקודת פתיחה. הצרכים השתנו. היום פחות משליש במדדים פסיביים. יש תיק דיבידנדים אקטיבי לייצור זרם הכנסה, בעיקר מניות דיבידנד צפון אמריקאיות שליקטתי בעצמי. הדיבידנדים מחליפים את האג"ח, ויש ביטקוין. "סולידית" תמיד הייתה על דרך ההתנהלות, לא על הרכב תיק ספציפי
ואם הדיבידנדים מחליפים את האג"ח - מה מחליף את הזהב? כי על הביטקוין כתבת שהוא "מגמגם, מדשדש, מובס".
כשביטקוין נסחר סביב 300 דולר - לעגתי. כשנסחר סביב 3,000 - פקפקתי. כשנסחר סביב 30,000 - התחלתי לקנות. אני מאמינה שטעיתי. היום כ-4 אחוז מהתיק בביטקוין, לא בגלל התשואה. כי 17 שנים שהפרוטוקול רץ בלי מנגנון מרכזי שיכול לחסום עסקאות באופן שרירותי. בעיניי זו ההתגלמות הגבוהה ביותר של בעלות קניינית שאינה תלויה בחסדי בנקים וממשלות. כתבתי הרבה פוסטים מגוחכים על ביטקוין ב-2013 ו-2017, לפני שהבנתי על מה מדובר. השתניתי.
עם הזמן הפוסטים הפכו להיות פחות פיננסים ופחות מעונבים.
אין לי צורך בעוקב האינקרמנטלי במידה שמקנה לו זכות וטו על התכנים שלי. אין לי עניין למקסם את מספר הקוראים שלי אם המחיר הוא לצמצם את עצמי לגרסה מדוללת וממותקת שכולם יסכימו לבלוע. הרבה אנשים הניחו מזה שיש לי fuck you money. הלא איזו משמעות יש לעצמאות כלכלית אם אני צריכה לחשב כל משפט לפי מספר העוקבים שהוא עלול לעלות לי? האנונימיות מאפשרת לי את זה. בלי פנים, קשה יותר ללחוץ עליי.
אז כשמכונת הרעל ניסתה לחשוף אותך - הרגשת שהמסכה הגנה עלייך?
טוויטר מפגיש בין אנשים מזוהים לאנשים לא מזוהים. הבחירה אם לכתוב בזהות גלויה או לא היא אישית. אני לא חושבת שלאנשים שכותבים באופן פסדו אנונימי או אנונימי יש חובה מוסרית או אחרת לחשוף את זהותם (כל עוד הם לא עוברים על החוק). יש ערך לכתיבה אנונימית. תתמודדו עם הטענה, לא עם הפרסונה. זה בדיוק מה שקרה. בלי פנים, המתקפות נשארו כלליות יותר.
למה להיכנס בכלל לימין ושמאל?
בשנים האלה אין לי את הלוקסוס להישאר א-פוליטית רק כי אני חוששת לאבד קוראים. אני רוצה שהילדים שלי ידעו מי היה בנימין נתניהו, מי היו יריב לוין ושמחה רוטמן, ומה היה ב-7 באוקטובר.
קראו לך גם גזענית הרבה פעמים, למזרחים, למרוקאים.
אני חצי מזרחית, ואני גאה במזרחיות הישראלית שלי. אבל אני לא מייחסת משקל משמעותי לזהות העדתית שלי. אני רואה את עצמי קודם כל כישראלית, ציונית, חילונית ויהודייה, בסדר הזה. ומה שבאמת למדתי מהסיפור הזה: כשאין לך פנים, כל אחד מצייר לך פנים שנוחות לו.
וגם המדינה רוצה לצייר לך פנים. רשות ניירות ערך, הצעת החוק - את באמת מרגישה שזה עלייך?
כשרשות ניירות ערך החליטה "לשים אותי על הכוונת" אחרי 12 וחצי שנות פעילות, אמרתי שנשמע שבעיקר מפריעה להם האנונימיות שלי. ושאם יזמינו אותי, אני מעדיפה שיח ישיר. הצעת החוק היא מנגנון של "הזדהה או שתוק": מי שירצה לכתוב על ניירות ערך יצטרך למסור פרטי זיהוי. זה חוק נגד אנונימיות, בתחפושת של הגנה על משקיעים. העבריינים האמיתיים בטלגרם ימשיכו מחו"ל.
ואם החוק הזה יעבור, תסגרי את טוויטר?
אולי. אגב טוויטר הופך בני אדם למפלצות. לאינגייג'מנט שם יש את כל הסממנים של סם מסוכן, וזה לא משנה אם את בלוגרית פיננסית, בן של ראש ממשלה או הבעלים של הפלטפורמה. טוויטר הפך לבעיה בשבילי, והחלטתי לטפל בה.
מה עם פוליטיקה?
לא שווה לי כלכלית ובכלל אני לא בטוחה שהאימפקט שלי כבלוגרית אנונימית נמוך יותר משל ח"כים בספסלים האחוריים. הכנסת זה גם גוף חלש מאוד כידוע.
ואם מחר מישהו יחליט בשבילך והאנונימיות תיעלם - מה תגידי לקוראים?
שזה לא משנה את מה שכתבתי. הטענות עומדות או נופלות בפני עצמן. הפרסונה הייתה כלי. הרעיונות נשארו.
בואי נדבר על AI. בנית לאחרונה מעבדה שלמה של סימולטורים בבלוג, בלי לכתוב שורת קוד. את גאה בזה?
קצת. אבל זו גאווה מעט חלולה. העליתי רעיון, Gemini Pro תרגם אותו לקוד, ChatGPT סקר את התוצר, Gemini תיקן, וזהו. וזה מה שמטריד אותי. הבינה המלאכותית לא באמת מאיימת על הבינה האנושית. היא מאיימת על האמצע: על שכבת הצווארון הלבן שמסכמת, מארגנת ומיישמת נהלים. היא הג'וניור המושלם, בשכר של חשבון החשמל שלכם.
אז מה את אומרת למעמד הביניים הזה? תחסכו 75 אחוז גם אם אין לכם משכורת?
אותו דבר שאמרתי תמיד, רק בגרסה של העשור הזה. הבנק דופק אותך עם מרווחי ריבית? קנה את הבנק. הבינה המלאכותית שתתה את המיומנויות ואת המשרה שלך? קנה את הדאטה סנטרס, השבבים והפלטפורמות. לעבור מצד הצרכן לצד הבעלים. העקרונות של הבלוג, חסכנות, פשטות מרצון, סתגלנות וריבוי מקורות הכנסה, רלוונטיים גם לעשור אבוד. אני לא יכולה לדמיין איך עוברים תקופה כזו בלעדיהם. אבל אני לא אגיד לך שזה פותר הכל. אין לי תשובה למי שאין לו מה לחסוך.
שאלה אחרונה. אם זה באמת הראיון היחיד - מה את חייבת להגיד?
שהחיים שינו אותי יותר ממה שציפיתי. שהסולידית של 2013 הייתה אמיתית, ושהאישה שיושבת כאן היום גם אמיתית. וששני הדברים יכולים להיות נכונים בו זמנית. ושכדאי לחסוך. לא כי זה יפתור הכל. אלא כי זה נותן לך יותר אפשרויות כשהדברים שלא תכננת קורים.
מודל השפה העיקרי היה Grok Heavy. מחקר עם Claude Fable ו-ChatGPT Astra. קולות - Eleven Labs.
תודה מיכאל.
עד הפעם הבאה, תהיו טובים, ותמשיכו להיות סקרנים. יאללה ביי.